ר"ן על שבת כ״ב

1 גמ' גפת של זיתים תנן. שהוא חם ביותר:

2 קופה. שטמן בה שנותן בה מוכין וטומן בה קדרה:

3 לענין הטמנה. לטמנו בתוכן:

4 אסוקי הבלא. כגון זה שטמן בדבר אחר והניח הקופה על הגפת דליכא הבלא אלא שהגפת מעלה הבל למעלה ומרתיח קדרה שבקופה. וסלקא שמעתין הכי דגפת דמתני' אפילו דשומשמין:

5 ויש כאן מחלוקת שיש מי שאומר דכי אמרינן דאסור להניחה על גבי גפת של זיתים דוקא היכא דלא מפסיק אוירא בין קדרה לגפת שאע"פ ששולי הקופה מפסיקין אכתי הטמנה מיקריא דהוה ליה כאילו הטמין בדבר שאינו מוסיף ואח"כ נתן על הכל דבר המוסיף דאסור והכי נמי שולי הקדרה מוטמנין הן בכי האי גוונא והויא לה הטמנה בדבר המוסיף אבל היכא דמפסיקא אוירא שהוי מקרי ולא הטמנה כמו שפירשנו בפרק כירה ואע"פ שהקדרה למעלה טמונה בקופה שרי דמה שבקופה דבר שאינו מוסיף הוא ונמצא שהשהה אותה על גבי דבר המוסיף דהיינו גפת וטמנה למעלה בדבר שאינו מוסיף דשרי מבעוד יום ונמצא השהוי שלמטה ענין לעצמו והטמנה של מעלה ענין לעצמו וכל חד מינייהו שרי:

6 ומנהגנו עכשיו הוא על פי סברא זו שטומנין את החמין בבגדים ובדברים שאינן מוסיפין הבל וקדרת חמין עומדת ע"ג כירה קטומה שהיא מוספת הבל ושרינן הכי משום דסבירא לן דשהוי ענין לעצמו והטמנה ענין לעצמה וכי אסרינן הכא דוקא בדלא מפסיק אוירא בין גפת לקדרה ונמצאת כולה מוטמנת וכדכתיבנא וזו היא שיטת הרמב"ן ז"ל:

7 אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפילו מפסיק אוירא בין קדרה לגפת אסור דכי שרי שהוי על גבי כירה קטומה אע"פ שהיא מוספת הבל דוקא כשאינה מוטמנת מלמעלה ומשום הנהו טעמי דכתיבנא במתני' אבל כל שהיא מוטמנת גלי דעתיה שהוא מקפיד בחמומה ולצורך מחר הוא דקא בעי לה ומשום הכי אסור להשהותה ע"ג כירה קטומה וע"ג דבר המוסיף גזירה שמא יחתה ולא התירו להשהותה אלא כשמניחה מגולה וכסויה עליה כמנהגנו בחול וכן דעת הרשב"א ז"ל:

8 ולפי דעת זה אסור להשהות את החמין על גבי כירה קטומה שהיא מוספת הבל ולהטמין את הקדרה למעלה בבגדים אלא מניח כדרכה בחול או שמשים עליה אותו כלי רחב שאנו נוהגין לשום על גבי הקדרה דכל כי האי גונא לא הוי הטמנה:

9 והרב ר' יונה ז"ל כתב בלשון הזה ומכשלה גדולה תחת יד קצת העם שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד אין יד סולדת בו והאחר יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ונמצאו מבשלין בשבת ואפילו אם שניהם יד סולדת בהם איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני שאינו מבשל ומתבשלין בתוך כלי ראשון ומים מבושלין אם פסקה רתיחתן יש בהן משום בישול אלו דבריו ז"ל ולא ידעתי מנין לו שהרי כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אע"פ שהוא צונן גמור ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלין למבושל אחר וצריך עיון ובדיקה:

10 רבה ורבי זירא אקלעו לבי ריש גלותא וכו' אפומא דקומקומא. מיחם של חמין והכוזא מלאה צונן:

11 נזהיה. גער בו:

12 מאי שנא ממיחם ע"ג מיחם. דתניא בברייתא בסוף פרקין לקמן דף נא: דשרי לשון אחר ממעשים בכל יום פריך דאי ההיא ברייתא דלקמן שמיע ליה מאי פריך מינה והא עלה דההיא קתני לא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרים:

13 התם אוקמי קא מוקים. שהמיחם העליון גם הוא מים חמין והתחתון אינו עושה כלום אלא מעמיד חומן שלא יפיג:

14 סודרא. סודר של ראש:

15 דכובא. קנקן:

16 נטלא. כלי ששואבין בו יין מן הכובא:

17 דקא עצר. שהיה סוחטו מן המים שנבלעו בו:

18 ומאי שנא מפרונקא. בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת כדאמרי' בפרק ר"א דתולין דף קלט: אמר רב האי פרונקא אפלגא דכובא שרי:

19 לא קפיד עליה. אם שרוי במים שהרי עשוי לכך ולא אתי לידי סחיטה:

20 ומקשו הכא האי עובדא דהאי עבדא דאנח כוזא דמיא אפומיה דקומקומא היכי הוה אי להפשיר בלחוד מאי טעמא דרבה דנזף ביה והא תנן בפרק כירה דף מא אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ותניא נמי התם דף מ: מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צנתן ואי להחם מאי טעמיה דרבי זירא דהא קתני התם דאסור תירץ ר"י ז"ל דהכא כשהניחו כדי להפשיר אלא שהיה הקומקום חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי חמום ומשום הכי נזף ביה רבה ש"מ שלא התירו כנגד המדורה אלא במקום שאינו יכול לבוא לידי בשול אבל במקום שיכול לבוא לידי בשול אפילו שיעור הפשר בלבד אסור וכמו שכתבתי למעלה בפ' כירה ור' זירא הוה ס"ל דכל שאינו מניחו. אלא כדי להפשיר בלבד בכולהו דוכתי שרי וה"ר יונה ז"ל הקשה דאי הכי אמאי שנייה הכא דהא בכולי' פרקין בהטמנה איירינן ולא בהנחה לפיכך פי' ז"ל דהנחת כוזא אפומא דקומקומא כדי להטמין שניהם בדבר שאינו מוסיף הוה וכגון שכסה הקומקום מבעוד יום ומותר לגלותו ולכסותו בשבת כדאית' לקמן והיה רוצה להטמין הכוזא בשבת אפומא דקומקומא דקי"ל מותר להטמין את הצונן והוה ס"ד דר' זירא דאפילו על גבי מיחם שרי ורבה אסר דלא התירו אלא במטמין בדבר שאינו מוסיף אבל על גבי מיחם אסור מפני שתוספת חום המיחם ניכר בכסוי ואף על פי שהוא מצד עצמו אינו מוסיף הוה ליה כמטמין בדבר המוסיף ולא התירו אלא במיחם ע"ג מיחם דוקא שאין חום התחתון ניכר בעליון שאינו אלא משמר חומו:

21 בעא מיניה רב אדא בר מתנא מאביי מוכין שטמן בהן. מוכין אינן אלא לעשות מהן לבדין שקורין פילטריש ומוקצין הן למלאכה ואסור לטלטלן ואלו שטמן בהן מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן או לא:

22 עומד ומפקיר לכך קופה של מוכין. שדמיה יקרים אין דרך בכך ואין עומדין להטמנה:

23 רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכו:

24 מתירין בית הצואר בשבת. שדרך הוא לקשרו:

25 אבל לא פותחין. לכתחלה דהשתא עביד ליה מנא:

26 בחדתי. שלא היו בו מעולם דהשתא עביד להו מנא:

27 בעתיקי. להחזירן לכר זה שנשרו ממנו שרי:

28 אמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר. של חלוק לכתחלה חייב חטאת דהשתא קא משוי ליה מנא:

29 מה בין זה למגופת חבית. פירש ר"ת דתנן בפרק חבית דף קמו. אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין ואע"ג דהתם שאני דאינו עשוי להכניס ולהוציא אפ"ה אם איתא דהכא חייב חטאת לא הוי שרו רבנן התם לכתחלה דהא דמו אהדדי. ופרקינן זה חבור דהכל כלי אחד הוא מה שאין כן במגופה שאינו חבור שאינו מן החבית הלכך אפי' היה עשוי להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת ומשום הכי כיון שאינו עשוי להכניס ולהוציא שרי לכתחלה:

30 איבעיא להו לחין מחמת עצמן תנן. דמחממו טפי מלחין מחמת משקין שנפלו עליהן משיבשו:

31 מרטא דביני אטמי. צמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה ולח מעצמו ולהכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא:

32 גרסי' בגמ' דף מט. א"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים למאי הלכתא אמר אביי שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהן. פירוש למאי הלכתא בעי כאלישע וכי מי שאינו צדיק כמותו לא יניח תפילין. ואמר אביי לאו לענין חסידותו אלא לענין זריזותו וזהירותו דאיהו אדם גדול וזריז בהם היה שהרי אירע לו בהן נס גדול כדמפרש בגמ' אלא לומר שצריך שיהא יכול להעמיד עצמו בשעת הרוח. ורבא אמר שלא יישן בהן מדאמרינן בפרק הישן דף כו. גבי הא דאמר ר' יוסי ילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים בעלי נשים ונשותיהן עמהן עסקינן שמא יבואו לידי הרגל דבר אלמא משום קרי לא אסרינן אלא משום הפחה קאמר:

33 ומדאמר רבא סתמא שלא יישן בהן משמע דכל זמן שהתפילין בראשו אסור לישן אפי' שינת עראי ובפ' הישן שם איתא תני חדא ישן בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע ובין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי לא קשיא הא דנקיט להו בידייהו הא דנקיט להו ברישיה הא דפריס סודר עלייהו וכמה שינת עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הלוך מאה אמה:

34 והכי פירושה דכי מנחן ברישיה ישן בהן שינת עראי אבל לא שינת קבע והיכא דנקט להו בידיה לא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי והיכא דפריס סודרא עלייהו ומניח בצדו יישן בין שינת עראי בין שינת קבע וכתב הר"ז הלוי ז"ל דהכי קיימא לן אע"פ שהרב אלפס ז"ל לא כתבן לברייתות הללו בהלכות תפילין והראב"ד ז"ל לימד עליו זכות וכתב שלכך השמיטן משום דאדר' ינאי סמכינן דאמר צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכדפירשו בה אביי ורבא שלא יפיח בהן ושלא יישן בהן וכל שינה במשמע בין עראי בין קבע דאף על גב דמדינא שינת עראי שריא כדמוכח התם כיון שאין אנו יודעין לשער בשינה כדי הלוך מאה אמה אין ישנין בהן כלל כשהן בראשו וכ"ש כשהן בידו אבל היכא דפריס סודרא עלייהו ומניחן בצדו מותר לישן כל שינה כדאיתא בברכות דף כד. מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ולא אמרינן שמא מתוך שינתו יניח ראשו עליהם:

35 וגרסי' תו בגמרא ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים שפעם אחת גזרו על ישראל שכל המניח תפלין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניח תפלין ויוצא לשוק ראה קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו אמר לו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה ונמצא בידו כנפי יונה לפיכך היו קורין אותו אלישע בעל כנפים ומ"ש כנפי יונה דאמר ליה דאמתילא כנסת ישראל כיונה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה זו כנפיה מגינין עליה וכו' ואומר הר"י ז"ל דמשום הכי אמרינן כנפיה מגינות עליה דאמרי' במדרש כל העופות כשהם יגעים נחים על גבי הסלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונחה באחת:

36 ומקשו הכא אלישע שהיה לו גוף נקי היאך נטלן מראשו והא קי"ל בפ'נגמר הדין בן סורר עד: דבשעת הגזרה אפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור וי"ל דה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל לא גזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים מותר ועוד שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו שיניחהו בבית האסורין ותיבטל מאליה הילכך תיבטל ואל יהרג ואם תאמר אם כן היכי מסר נפשיה ומנח כיון שאינו מחויב בדבר נמצא מתחייב בנפשו יש לומר שאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומיה אפ"ה רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר שכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה ואמרו בבראשית רבה מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפלה שהיא דרבנן:

37 מתני' טומנין בשלחין וכו'. שלחין עורות כמו והפשיט תרגום וישלח:

38 ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן דחזי למיזגא עלייהו:

39 ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג:

40 כיצד הוא עושה. זה שטמן בהן כיצד יטול קדרתו הואיל ואסור לטלטלן והרי היא טמונה בהן:

41 נוטל הכסוי. של קדרה שיש תורת כלי עליה ואע"פ שהן עליה לא אכפת לן דלא נעשה בסיס להן שאין הקדרה וכסויה בסיס להטמנה ולכסוי ותשמיש להם ואדרבה הם תשמישין לקדרה וכדנפרש לקמן בס"ד ות"ק לא איירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדרה מן הקופה ומשום הכי פליג ר"א ב"ע ורבנן דר' אלעזר סבר מטה הקדרה ונוטל התבשיל מה שצריך לו ומניחנה לערב שאם יטלנה משם לא יוכל להחזירה דשמא המוכין שמכאן ומכאן יפלו ואתי לטלטלינהו הילכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה ורבנן בתראי לא חיישי להכי:

42 לא יכסנו משתחשך. דאין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה כדאמרינן בפ' במה מדליקין דף לד::

43 ממלא את הקיתון של צונן ונותן לתוך הכר. שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם כך פרש"י ז"ל מכלל דסבירא ליה דאילו עביד הכי כדי שתפוג צנתו אסור והגאונים ז"ל סוברין דאפילו כדי שתפוג צנתה שרי ויתבאר בגמרא בס"ד:

44 גמ' שלחין של בעל הבית תנן. דמותר לטלטלן שאין עומדין לימכר ולא קפיד עלייהו אי מטנפו וחזי למיזגא עלייהו:

45 אבל של אומן. שמעבדן ומוכרן קפיד עלייהו הילכך לאו למיזגא קיימי ואין מטלטלין אותן:

46 דשלחא הוה. אומן לעבד עורות היה:

47 וכן פסק רב שרירא וכו'. משמע נמי להך פסקא מאי דאמרינן בגמרא א"ר ישמעאל ברבי יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן כלומר בשבת היו עושין כן שהיה מעשה נעשה כדבריו ואי לא דקים ליה לא הוה עביד:

48 ומאי דמסקינן דשלחין דהיינו עורות מותר לטלטלן דוקא ביבשין דחזו למיזגא עלייהו אבל בלחין לא וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דיו"ט דף יא. דטעמא דנותנין עור לפני הדורסן משום שהתירו סופן משום תחלתן דאי לא שרית ליה לא שחיט ודוקא כשנשחט ביו"ט אבל מערב יו"ט אסיר ובפ' כל כתבי דף קטז: נמי אמרינן אם נטלטל התיק עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר אלמא עור בלא בשר אסור והיינו טעמא משום דהנהו עורות לחין הן ולא חזי למיזגא עלייהו אבל הכא ביבשין עסקינן:

49 אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין. ובגמרא מוכח דמאי דבעינן יחדן להטמנה דוקא בשל הפתק דהיינו אוצר אבל כשאינן של הפתק בטמן בהן בלחוד סגי ומיהו דוקא לאותה שבת אבל לשבת אחרת לא והיינו דאמרינן לעיל דף מח. וכי מפני שאין לו לזה קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין דאלמא אף על פי שאינן של הפתק טמן בהן אין מטלטלין אותן והיינו לשבת אחרת או אפשר שהמוכין הן מוקצים יותר מגיזי צמר ומשום הכי נהי דבגיזין שאינן של הפתק טמן בהן מטלטלין אותן לעולם במוכין אין מטלטלין אותן א"נ ההיא נמי בשל הפתק היא אבל כל שאינן של הפתק בין מוכין בין גיזין כל שטמן בהן פעם אחת מטלטלין אותם לעולם:

50 תני רבה בר בר חנה קמיה דרב חריות של דקל וכו'. חריות ענפים קשים כעץ משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להו חריות: